תרגום של המאמר: https://www.nationalaffairs.com/publications/detail/bitcoin-and-the-us-fiscal-reckoning
למטבעות קריפטו כגון ביטקוין יש מעט תומכים בוושינגטון הבירה. ביולי, בשימוע בקונגרס, הסנטורית אליזבט ווארן הזהירה שקריפטו מעמיד את המערכת לגחמות של איזו קבוצת צללים נעדרי פנים של מתכנתי על. שרת האוצר ג'נט יילן גם כן הכריזה שהמציאות היא שהקריפטו משמש להלבנת רווחי הון כתוצאה ממכירות מקוונות של סחר בסמים, והמשמשים ככלים לטרור פיננסי.
עד כה, תומכי ביטקוין נשארו בלתי נרתעים. (המונח "ביטקוין" מתיחס לטכנולוגיה ולרשת שמייצרת את המטבעות "ביטקוינים" ומוודאת את תקפות העסקות). בסקר של 3000 מבוגרים בסתיו 2020 נמצא ש 4% בקבוצת 55+ מחזיקים קריפטו. בקבוצת 35-44 קצת יותר משליש, ובקבוצת 25-34 שתי חמישיות. באמצע 2021 לקוינבייס, בורסת הקריפטו הגדולה ביותר בארה"ב, בעלת 68 מיליון משתמשים מזוהים.
לאמריקאים צעירים, כסף דיגיטלי הנו אינטואיטיבי כמו מדיה דיגיטלית וחברויות דיגיטלית. אך מילניאלים עם סמארטפונים אינם היחידים שמתעניינים בביטקוין. מספר גדל והולך של משקיעים מתרכז סביב הבאנר הזה. סקרים מצביעים שלא פחות מ 21% מקרנות הגידור בארה"ב בעלות ביטקוין בצורה כזו או אחרת. ב 2020, לאחר שנבחנו סוגי נכסים כגון מניות, אגרות חוב, זהב, ומטבעות חיצוניים, מנהל בולט של קרן גידור, פאול טודור ג'ונס שאל, מי יהיה המנצח הגדול בטווח של עשר שנים? תשובתו שהוא מהמר שזה יהיה ביטקוין.
מה מניע את הגידול בענין של צורת מטבע שהומצאה ב 2008? התשובה מגיעה מנשיא הפדרל רזרב הקודם, בן ברננקי, שציין פעם, "לממשלת ארהב יש טכנולוגיה בשם מכונת דפוס… הדבר מאפשר לה לייצר כמה דולרים שתרצה כמעט ללא עלות. על ידי הגדלת כמות הדולרים במחזור כרצונה,,, הממשלה יכולה לפחת את ערך הדולר במונחי מוצרים ושרותים, שמשמעותו אינפלציה." במלים אחרות, ממשלות עם מטבעות פיאט, כולל ארה"ב, בעלות הכח להרחיב את כמות הכסף שלהן. אם הן בוחרות לעשות זאת הן מסתכנות בעליית מחירי מוצרי יסוד כמו מזון, דלק, ודיור.
בחודשים האחרונים, צרכנים חשו עליית מחירים שלא היתה כדוגמתה משך שנים רבות. הסיבה העיקרית להגדלה הנה בנקים מרכזיים ברחבי העולם, כולל הפדרל רזרב (הפד), שרצו לפצות על הסגרים כתוצאה מקוביד19, תוך הזרמה דרמתית של אינפלציה מוניטרית. התוצאה, כמעט 4 טריליון דולר בדולרים, יורו, ויין יפאני חדשים שהודפסו ומצאו את עצמם מגיעים למוסדות הפיננסיים הגלובליים.
ג'רום פאוול, נשיא הפדרל רזרב הנוכחי, מתעקש כל כך שאינפלצית 2021 הנה מגמה זמנית. אולי הוא יצדק בטווח הקצר. אך בעתיד הנראה לעין, האינפלציה תהיה משמעותית ואתגר לארה"ב שלא ניתן להתחמק ממנו עקב גורם יחיד: הזינוק המהיר בגידול בחוב הפדרלי, אשר באופן הולך וגדל ממומן על ידי בית הדפוס של ה"פד".
במשך הזמן, קובעי המדיניות ימצאו את עצמם עומדים בפני בחירה מסוג של "משפט שלמה". או להגן על האמריקאים מאינפלציה, או להגן על יכולת הממשלה להתמודד עם ההוצאה הגרעונית. אי אפשר יהיה להשיג את שניהם יחדיו. על פני זמן, הבעיה הכוללת הזו תעצים את החשיבות של ביטקוין.
ניסוי כסף הפיאט
מתחיל להתבהר שביטקוין אינו תופעה חולפת, אלא חידוש משמעותי עם השלכות אפשריות רציניות לעתיד ההשקעות בכלכלה העולמית. כדי להבין את ההשלכות האלה, אנו צריכים תחילה לבחון את ההסטוריה של הכלי העיקרי אותו ביטקוין הומצא כדי לאתגר, הדולר האמריקאי.
לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, בהסכם של 44 מדינות שותפות בברטון וודס, ניו המפשייר, נקבע ערך הדולר ל 1/35 מאונקיית זהב. מטבעות של מדינות אחרות כמו ליש"ט אנגלי והפרנק הצרפתי הוצמדו לדולר בשער קבוע, וכך הפכו את הדולר למטבע הרזרבה העולמי הרשמי.
בהסכם ברטון וודס, מדינות זרות יכלו למשוך זהב ששלחו לארצות הברית במשך המלחמה תוך החלפת דולרים בזהב בשער שנקבע. אך ניתן היה לאפשר זאת עבור הזהב שבארה"ב כל עוד מדיניות הממשלה היתה פיסקלית ומוניטרית אחראית. בשלהי שנות ה 60 זה כבר לא קרה. מישהו היה צריך לשלם את החשבונות הגדולים של מדיניות לינדון ג'ונסון של "חמאה ורובים". מלחמת וייטנאם וצרכי הקהילה הגדולה בעת ובעונה אחת. כך הפדרל הרזרב החל להדפיס כסף כדי לעמוד בהתחייבויות. ניכסון, שהחליף את קודמו, גם כן לחץ על הפד להציף את הכלכלה בכסף של תמיכה כלכלית. מ 1961 עד 1971 הפד כמעט הכפיל את הצע הדולרים. "בששת החודשים הראשונים של 1971," העיר המועמד לפרס נובל, רוברט מנדל, "ההרחבה המוניטרית היתה יותר מהירה מאשר כל תקופה השואתית במאתים וחמישים שנה." בשנה זו, בנקים מרכזיים וממשלות החזיקו 64 ביליון זכות ביחס ל 10 ביליון דולר בזהב שהיה ברשות ארה"ב.
לא לקח זמן רב עד שהבחינו במחסור. בתרחיש קלאסי של נהירה לבנק, מדינות אירופאיות מודאגות החלו לדהור כדי לפדות את הדולרים בזהב לפני שהוא נגמר לפד. ביולי 1971 שוויץ משכה 50 מיליון דולר בזהב מהכספות בארה"ב. באוגוסט, צרפת שלחה משחתת ללוות 191 מיליון דולר מהזהב שלה חזרה מהפד בניו יורק. אנגליה הודיעה על רצון למשוך 3 ביליון דולר מיד לאחר מכן.
ולבסוף באותו החודש, ניכסון אסף בחשאי לקמפ דיויד קבוצה קטנה של יועצים נאמנים לבנות תכנית שתמנע את התוצאה הצפויה של ריקון הזהב בכספות של ארה"ב וקריסת הכלכלה הבינלאומית. ושם, הם הכינו תכנית פעולה רדיקלית. ניכסון הכריז ב 15 באוגוסט בשידור טלביזיוני לאומה, על כוונתו להקפיא לתשעים יום את כל המחירים והשכר בכל המדינה, להטיל מס של 10% על כל הסחורות המיובאות, והשעיה זמנית שבסופו של דבר הפכה קבועה, של הזכות של מדינות זרות להחליף את הדולרים בזהב של ארה"ב.
ביודעו שהצעד החד צדדי הזה של ביטול הסכם בו מעורבים עשרות מדינות יגיע כשוק למנהיגי העולם ולציבור האמריקאי, ניכסון פעל כדי להבטיח למעורבים שהשינוי לא יפרק את השווקים העולמיים. הוא הבטיח ש"האפקט של פעולה זו…הנו כדי לייצב את הדולר." וכן ש"הדולר יהיה שווה מחר בדיוק כמו היום." ביום שלמחרת, הבורסות המריאו, לרווחתו של הציבור. העורך של הניו יורק טיימס, "ללא היסוס מחא כפיים לנועזות" של המהלך של ניכסון. הצמיחה הכלכלית המשיכה להיות חזקה משך חודשים ארוכים, וניכסון נבחר שוב בשנה שלאחר מכן. עם 61% מהקולות וזכיה ב 49 מהמדינות ברוב.
אבל ההצלחה קצרת הטווח של ניכסון היתה חזיון שוא. לאחר הבחירות, הנשיא הסיר את בקרת השכר והמחירים, והאינפלציה חזרה במלוא עוצמתה. בדצמבר 80 הדולר הספיק לאבד יותר ממחצית כח הקניה שלו מאז שוק ניכסון. באשר לזהב, מחיר הדולר צנח מ 1/40 ל 1/627 של אונקית טרוי. למרות שג'ימי קרטר הואשם לעתים קרובות באינפלציה הגדולה של שנות השבעים, האמת, כפי שניסח היועץ הקודם של הכלכלה הלאומית, לארי קודלוו שהנשיא שהזניק אינפלציה דו סיפרתית היה ריצ'רד ניכסון.
ב 1981 נשיא הפד, פאול וולקר העלה את שיעור המימון הפדרלי ל 19%. מיתון כבד התפתח אך האינפלציה פסקה, וארה"ב יצאה לצמיחה חזקה של שני עשורים, אבטלה נמוכה, ואינפלציה נמוכה. כתוצאה מכך, מעטים בלבד התגעגעו לימי הנוסטלגיה של תקופת ברטון וודס. התדמית של הממסד הכלכלי היום היא שהשיטה הנוכחית עובדת יפה, תקן הזהב הנו במהותו לא יציב, ושמעודדי החזרה לבסיס הזהב הנם טיפוסים תמהוניים ומוזרים.
אף על פי כן, חשוב לזכור שתקופת אחרי ברטון וודס, שמאפשרת הגדלה שרירותית של הצע הכסף על ידי ממשלות, הנה בת 50 שנה בלבד. אלו שנולדו אחרי 1971 לא יראו כלא נורמלי את האופן בו הכסף מתפקד היום. אבל כשסוקרים דרך משקפי הסטורית המין האנושי, שערי מטבע משתנים בבורסות העולם הם עדיין ניסוי כלכלי חדשני עם פגם קריטי אחד.
תכונה מהותית של פוסט מערכת ברטון וודס היא שמאפשרת גרעון תקציבי. בתקן הזהב והצמדה אליו, מדינות אינן יכולות להשתמש בגרעון תקציבי גדול ללא שחיקת יתרות הזהב שלהן. משבר 1971 של ניכסון אינו הדוגמה היחידה. הוצאה גדולה אחרי מלחמת העולם הראשונה למשל, גרמה לכאוס כלכלי בכמה מדינות באירופה ובמיוחד בגרמניה, כיון שממשלות נצרכו להשתמש ביתרות הזהב המתכוונצות שלהן כדי לממן את החובות אחרי המלחמה.
בימינו, בניגוד לכך, קל יחסית לארצות הברית לפעול בגרעון מתמשך. כיום החוב הפדרלי הנו כמעט 29 טריליון דולר, לעומת 10 טריליון ב 2008 ו 2.4 ב 1984, וממומן בחלקו על ידי אגרות חוב של האוצר ובאמצעים דומים, באשר המלווים לממשלה נהנים מרבית. התשואה על אגרות החוב הממשלתיות מחושבת בדולרים, אך מכיון שאין אפשרות להמיר דולרים בזהב, אגרות חוב אלה מגובות רק באמון המלא באמינות של ארה"ב.
שער הרבית על אגרות החוב האמרקיאיות נותרו נמוכים, מה שמביא אנשים רבים להסיק שהקרדיט של ארה"ב נותר יציב. כמו שצרכנים עם קרדיט טוב נהנים משערי רבית נמוכים על הלואותיהם וכרטיסי האשראי שלהם, כך מדינות עם קרדיט נהנות לרוב מהשעורים הנמוכים של האג"ח שהם מנפיקים. כתוצאה מכך, תקופת אחר המיתון עם שיעורי רבית כמעט אפס ואינפלציה נמוכה הביא רבים מהשמאל לטעון שהכללים הישנים כבר לא תופסים, ושהחששות מגרעון כבר לא רלוונטיות. תומכי גישה זו מצביעים על חבילות התמיכה הענקיות שעברו אצל דונלד טראמפ וג'ו ביידן אשר, בסיכומו של דבר הגדילו את הגרעון והחוב הפדרלי ב 4.6 טריליון דולר ללא פגיעה ביכולת של הממשלה ללוות.
הגירסה הקיצונית של הנרטיב החדש "גרעון אינו חשוב" מגיע מהתומכים של מה שנקרא MMT, שזה התיאוריה המודרנית של הכסף, אשר טוענת שכיון שארה"ב שולטת על המטבע שלה, לממשלה הפדרילית יש כח אינסופי להגדיל גרעון וחוב ללא השלכות שליליות. אבל כלכלנים בזרם המרכזי מבטלים אותה כבלתי אפשרית ואפילו מסוכנת, המחוקקים נראים כמי שמבססים החלטות על בסיס הנחות ה MMT בדמיונם. דור חדש של יועצים כלכליים דמוקרטים דחפו את ביידן להציע הוצאה נוספת של 3.5 טריליון דולר כתוספת ל 4.6 טריליון שהוצא על מענקי קוביד19 ו 1 טריליון של תמיכת שתי המפלגות בחוק התשתיות. הדמוקרטים האלה, בסיוע הגזע החדש של רפובליקנים פופוליסטים, מתיחס בביטול לחששות של הכלכלנים הותיקים מסיכוני התפוצצות הגרעון וחזרה לכלכלה של שנות השבעים, מלווה באינפלציה, שערי רבית גבוהים, ואבטלה רבה.
אך יש סיבות מספר להאמין שההוללות הפיסקלית של אמריקה לא יכולה להמשיך לנצח. הסיבה החשובה ביותר היא של תמימות הדעים בהקשר של השיפוט ההסטורי. בכל מדינה בכל תקופה, הרצת גרעונות וחוב שמרקיע לשחקים הסתיימו בשיתוק כלכלי והרס.
סיבה נוספת קשורה לזרם השוטף של אירועים אשר איפשרו לארצות הברית לממן את החוב המאמיר בשיעורי רבית כל כך נמוכים בעשורים האחרונים.זרם שבהפסקתו יתכן לביטקוין תפקיד.
אמונה הולכת ופוחתת בקרדיט של ארה"ב
לחברי הקהילה הפיננסית, אג"ח האוצר של ארה"ב נחשבות נכסים נעדרי סיכון. כלומר, באשר השקעות רבות מלוות בסיכון, חברה יכולה לפשוט רגל, למשל, דבר שמאפס את הערך של המניות שלה, אג"ח ממשלתי מגובה באמונה מלאה בקרדיט של ארה"ב. מאחר ואנשים מאמינים שארה"ב לא תשתמט מחובותיה, הלואות לממשלת ארה"ב באמצעות קניית אג"ח האוצר המשלמות באופן אפקטיבי למחזיק בהן שיעור רבית, נחשבו השקעה נעדרת סיכון.
ההגדרה של אג"ח האוצר כנטולות סיכון אינה רק ענין של מוניטין, אלא גם של חקיקה. מאז 1988 ועדת פיקוח על הבנקאות, באזל, שוויץ, קידמה סדרת הסכמים בין בנקים מרכזיים מארצות משפיעניות פיננסית. הסכמים אלה נועדו ליצור תקנים עולמיים להון שבנקים מחזיקים כך שהם יוכלו להקצות שיעור מספק של נכסים נטולי סיכון. המטרה הזו היתה עם הכוונה הטובה להבטיח שבנקים לא נכשלים כאשר שווקים נופלים, כפי שקרה ב 2008.
הגירסה הנוכחית של הסכמי באזל, הקרויה באזל III, מצמידה אפס סיכון לאג"ח של ארה"ב. בנוסחת באזל III, לכן, כל בנק משמעותי בעולם נהנה אפקטיבית מאחזקות של אג"ח אלה במקום נכסים אחרים. הדבר מלבה באופן פיקטיבי את הדרישה לאג"ח ומאפשר לארה"ב ללוות בשער נמוך מאשר מדינות אחרות.
ארה"ב גם נהנית מחשיבות הכלכלה שלה ומגודל חובה. היא גם המובילה העולמית בחובות במונחים אבסולוטיים, שוק אג"ח האוצר הנו הגדול ביותר והנזיל ביותר בעולם. שווקים נזילים חשובים מאד למשקיעים. מוסד פיננסי גדול או ממשלה עם מאות ביליונים של מטבע כלשהו במאזן התשלומים שלה חשוב לה להיות מסוגלת לרכוש ולמכור נכסים מבלי להשפיע משמעותית על על מחיר העסקה כתוצאה מפעולתה. אין חלופות נטולות סיכון שניתן לסחור בהן בהקף של אג"ח האוצר.
הסטטוס של אג"ח אלה כנטולות סיכון, ובתמורה, היכולת של אמריקה ללוות את הכסף הנחוץ לכיסוי ההוצאות ההולכות ומתנפחות, תלוי באמון המשקיעים בקרדיט הטוב שלה. לרוע המזל, ההתערבות של הפד בשווקים עבור אג"ח האוצר שיבשה את יכולתנו להחליט אם מוסדות פיננסיים עדיין בוטחים במדיניות הפיסקלית של ארה"ב.
ב 1990 יועציו של ביל קלינטון תיעדפו הורדת הגרעון, בעקר מחשש ש"משגיחי" אג"ח האוצר, המשקיים שמוחים על מדיניות ההרחבה הפיסקלית או המוניטרית בעזרת מכירה אגרסיבית של אג"ח, שגוררת העלאת שער הרבית, יחבלו בכלכלה. ההצלחה שלהם להרגיע את הגרעון הבסיסי הביא לתשואות מול בנצ'מארק של אג"ח לעשר שנים לירידה משער של 8% ל 4%.
בימי השיא של קלינטון, הפד היה מוגבל ביכולתו להשפיע על שער הרבית של אג"ח 10 שנים. ההתערבות המוניטרית שלו כוונה בעקר לשער הרבית של קרנות, זה שהבנקים גובים האחד מהשני בעסקות לילה קצרות. אך ב 2002, בן ברננקי עודד את הפד להכריז מפורשות על תקרת תשואה על אג"ח טווח ארוך. הדבר הוביל לתזמון של מועדי בקרת מחיר.
מאז משבר 2008, הפד הצליח לנפנף את משגיחי האג"ח על ידי שימוש במדיניות שנקראה הקלה כמותית, QE, בה הפד מבצע מניפולציות על מחירי אג"ח האוצר על ידי רכישות ומכירות בשוק החופשי. כתוצאה מכך, התשואות של אג"ח האוצר נקבעות לא בשוק החופשי, אלא על ידי הפד.
האפקט המשולב של כוחות אלה, הדחף הרגולטורי של בנקים לאגור אג"ח האוצר, היתרון בנזילות שלהם בעיני המוסדות הפיננסיים הגדולים, והמניפולציות של מחירי השוק של האג"ח משמעו ששערי הרבית שלהם אינם מצביעים יותר על מצב הקרדיט הטוב של ארה"ב. בינתיים, הסימנים הם שמשקיעים מתחילים להיות מודאגים לגבי המצב הפיסקלי והמוניטרי של ארה"ב ובכך מביאים להכנסת רמת סיכון מתגברת לנכסים נטולי סיכון אלה.
אינדיקציה אחת היא הירידה בשיעור אחזקות האג"ח האלה על ידי משקיעים זרים. בין 2010 ל 2020 שיעור זה ירד מ 47% ל 32%, בעוד שהשיעור שהפד מחזיק יותר מאשר הוכפל. מ 9% ל 22%. כלומר משקיעים זרים פשוט הקטינו את רכישות חובות ממשלת ארה"ב, ובכך הכריחו את הפד להגדיל את חלקו כדי להשלים את הפער ולתמוך במחירים.
עד אשר הקונגרס לא ימתן את כיוון החוב הפדרלי, המדיניות האמריקאית נכנסת למעגל אכזרי ממנו אין מוצא ברור. הגידול בחוב מצריך את האוצר להמשיך ללא סוף להגדיל את כמות האג"ח, אך הביקוש לאג"ח אלה אינו יכול לעמוד בקצב של ההצע. במאמץ להמנע מפריצת שערי הרבית, הפד יצטרך להדפיס דולרים חדשים כדי לשאוב את עודף ההצע של אג"ח האוצר. התוצאה מאינפלציה מוניטרית זו תהיה עליית מדד המחירים לצרכן.
אלה אשר משבחים את ההרחבה הדרמתית של הצע הכסף טוענים שלא היה לכך ביטוי במדד המחירים לצרכן. במבט ראשון, נראה שיש להם כאן טיעון טוב. בינואר 2008, כמוות 2M של הכסף היתה בערך 7.5 טריליון דולר. עד ינואר 2020 כמות זו הוכפלה ל 15.4 טריליון. ביולי 2021 זו כבר 20.5 טריליון. כמעט פי 3 תוך 13 שנים. באותה התקופה ה GDP צמח רק ב 50%. ועדיין, מאז 2000 הגידול הממוצע של מדד המחירים לצרכן לצרכנים עירוניים שמשמש במרבית המקרים כמדד להשואה, נותר נמוך. כ 2.25%.
כיצד הדבר יתכן?
התשובה לכך טמונה בקשר בין האינפלציה המוניטרית ואינפלצית המחירים, בהתפלגות על פני זמן. ב 2008 הפד החל לשלם רבית לבנקים שהחנו את כספם אצלו, מה שהקטין את התמריץ להלוות כסף לכלכלה הכללית דבר שיגרום לצמיחת האינפלציה. אך סיבה מרכזית היתה בכך שהמדדים הרגילים כגון מדד המחירים לצרכן (CPI) ומדדים מקובלים אחרים לא ייצגו נכונה את האינפלציה המוניטרית המשפיעה על המחירים המקומיים.
בגדול, במדינה מגוונת כמו ארה"ב, תעשיות ואוכלוסיות שונות חוות את האנפלציה באופן שונה. העובדה שהאנפלציה מופיעה מוקדם יותר בסקטורים מסויימים של הכלכלה מאשר באחרים תוארה לראשונה על ידי הכלכלן האירי ריצ'רד קנטילון במאמר מ 1730 בו הוא מציין שממשלות מרחיבות את כמות הכסף, והגופים שכסף זה עובר דרכן לראשונה הן הנהנות העיקריות מכך, על חשבון אלה שהדבר יגיע אליהם בסופו של דבר. במאה העשרים, פרידריק הייק בנה על חשיבה זו של קנטילון, כשהוא מזהה את הנזק האמיתי שנגרם מהאפקט המתפצל כתוצאה ממחירים שונים, המשתנים בעקביות באופן לא מסודר בשיעורים שונים, כך שהתוצאה של כל המבנה היחסי הזה הופך למעוות ומטעה בשיקולי כיוון ההתפתחות של הייצור.
בהקשר של ימינו, הנהנים מהדפסת כסף חדש הם אלה שצריכים אותו הכי פחות. הדולרים נשלחים לבנקים, ואלה מלווים אותו לבעלי הקרדיט הגבוהים ביותר: קרנות השקעה, תאגידים, ופרטים עשירים. כתוצאה, ההשפעה העיקרית של האנפלציה המוניטרית בארה"ב הנה על נכסים שהעשירים רוכשים, מניות, אג"ח, נכסים דלא ניידי, קרנות הון וכדומה.
כך שיעור המחיר ביחס להכנסה של חברות 500 S&P הנן גבוהות מאד, השקעות בחברות הזנק מסוכנות ברעיונות ארוכי טווח מושכים סבבי מימון של 100 מיליון דולר, ומדד מכירות בתים זינק ב 24% בשנה אחת, הגדול ביותר במאה ה 21. בינתיים, מפרנסי המעמד התחתון והביניים עומדים בפני עליית מחירים ללא גידול בשכר. אם מחירי נכסים עולים בקביעות בעוד דיור ובריאות ממשיכים להאמיר מעבר להשגת האדם הפשוט, הלגיטימיות של כלכלת השוק שלנו תועמד במבחן.
חזרתו של כסף שפוי
סאטושי נאקאמוטו, היוצר האנונימי של ביטקוין, היה מודאג מהגידול השופע של הדולרים של ארה"ב ושל מטבעות פיאט אחרים מאז תחילת שנות 2000. ב 2009 הוא כתב "שורש הבעיה בכסף הקיים הוא בכל האמון הנדרש כדי שהוא יתפקד. צריך לבטוח בבנק המרכזי שלא יפגע בערך המטבע, אלא שההסטוריה של מטבעות הפיאט מלאה בהפרות אמון זה. ביטקוין פותח תוך כדי הציפייה למשבר המוניטרי והפיסקלי הקרב והולך בארה"ב וברחבי העולם.
כדי להבין כיצד ביטקוין מתפקד בצד מטבעות הפיאט, אפשר להעזר בבחינת הפילוסופיה המוניטרית של בית הספר לכלכלה האוסטרי, בו המובילים, ובמיוחד הייק ולודביג וון מיזס, השפיעו מאד על נאקאמוטו והמפתחים המוקדמים של ביטקוין.
הכלכלנים של בית ספר זה היו מאמינים גדולם במה שמיזס קרא "העקרון של כסף שפוי", כלומר, שמירת הצע הכסף כקבוע וצפוי ככל האפשר. ב"תיאורית הכסף והאשראי" שפורסמה לראשונה ב 1912, מיזס טען שמטבע שפוי משרת ככלי להגנה על חופש הפרט כנגד רודנות מצד ממשלות ומקומו באותה הרמה של מגילות העצמאות של מדינות והצהרות של זכויות הפרט. בדיוק כמו שזכויות הפרט הן תגובה לחוקים שרירותיים ואי ציות לגזירות המלכים הקדומים, הוא כתב, העקרון של מטבע שפוי עלה כתגובה להרחבות מטבע חסרות אחריות של המלוכה.
מיזס האמין שאינפלציה זה בדיוק כמו פגיעה בזכויות רכוש הפרט תוך גזילת נכסי קרקע ממנו. ככלות הכל, בשני המקרים הממשלה משיגה ערך כלכלי על חשבון הנתינים. כיון שהרחבה מוניטרית יוצרת תמריץ גבוה ומתקתק של הטווח הקצר, פוליטיקאים המעונינים להבחר מחדש תמיד יעודדו ביצוע הרחבת הצע הכסף. אך מהלך כזה בא על חשבון ירידת ערך כח הקניה של הצרכן בטווח הארוך.
מבחינתו של מיזס, כדי לתת תשובה מיטבית לאיום זה צריך להמנע לחלוטין ממטבעות פיאט. ועל פי עקרון זה, המטבע הטוב ביותר כחלופה למטבעות פיאט הנו זהב. הגדולה של תקן הזהב, כתב מיזס, היא בכך שהוא גורר את הקביעות של כח הקניה המוניטרי ללא תלות במדיניות ממשלות ומפלגות. במלים אחרות, הייחוד הראשוני של הזהב הוא שההצע שלו גדל באיטיות ובאופן יציב, ולא מאפשר מניפולציות של פוליטיקאים.
נראה כאילו זהב היה בחירה שרירותית כבסיס של המטבע, אך לזהב יש קומבינצית תכונות איכותיות שהופכות אותו כשומר ערך ומשנע ערך אידאלי באופן טבעי. ראשית, הוא ניתן לוידוא כאותנטי ולא מזויף, זהב מאד מרוכז וזיופים קלים לזיהוי, פשוט אפשר לשקול. שנית, הוא ניתן לחלוקה, שלא למשל כמו בקר, זהב אפשרי להעברה בחלקי שברים, גדולים או קטנים, ולכן בתמחיר מדויק. שלישית, הוא בר קיימא, שלא כמו מוצרים שנרקבים או מתאיידים משך הזמן, זהב שורד על פני מאות בשנים ללא פחת. רביעית, הוא ניתן לניוד, אונקית זהב באסיה שווה כמו זו באירופה.
ארבע איכויות אלה משותפות למרבית המטבעות המודרניים. התכונה החמישית הנה ייחודית ורלוונטית יותר לתפקידו כמכשיר של מטבע שפוי, הנדירות. בעוד שאנשים השתמשו בחרוזים, קונכיות, ומוצרים אחרים כצורות פרימיטיביות של מטבע, את אלה אפשר בקלות יחסית להשיג ולשלב במחזור. בעוד שהצע הזהב גדל לפי כמות הכרייה שלו מהאדמה, שיעור התוספת ביחס לכלל הזהב שכבר נכרה הנו קטן. בשער הנוכחי, יקח בערך 66 שנים להכפיל את כמות הזהב שבמחזור. בהשוואה, הצע הדולים של ארה"ב יותר מהוכפל בעשור האחרון בלבד.
כאשר מעצבי ביטקוין, מושפעי האסכולה האוסטרית, נערכו ליצירת מטבע אמין יותר, הם ניסו לשכפל את התכונות הללו של הזהב. ביטקוין הוא חלוקתי, בלתי ניתן לזיוף, לא נשחק בזמן, ועביר. אך הוא גם עולה על הזהב כצורת מטבע במספר דרכים חשובות.
ראשית, הוא יותר נדיר מזהב. זהב גדל לאט אבל גדל. כמות ביטקוין העולמית קבועה, 21 מיליון ולא ניתנת לשינוי.
שנית, הוא הרבה יותר נייד. העברת זהב ממדינה למדינה הנה מבצע מסובך, בפרט בכמויות גדולות. ביטקוין יכול לעבור במהירות של שליחת מייל.
שלישית, ביטקוין מאובטח יותר מזהב. כתובת אחת הנישאת בדיסק און קי בגודל אגודל יכולה תיאורטית להכיל את כל ערך הזהב של האוצר האמריקאי, ללא צורך בהגנה צבאית יקרה כמו על פורט נוקס כדי לאבטח אותו. למעשה, אם הוא נשמר בתהליכים נכונים, עלות ההגנה של ביטקוין מהאקרים או תוקפים הנה זולה בסדרי גודל מאבטחת זהב.
רביעית, ביטקוין זו טכנולוגיה. משמעו שככל שמפתחים מזהים דרכים לשמר את הפונקציונליות ללא פגיעה בתכונות היסוד שלו, הם יכולים לטייב בהדרגה את המטבע על פני זמן.
חמישית, ואחרונה, ביטקוין לא ניתן לצנזורה. בשנה האחרונה, הסינים סגרו את העתון ההונג קונגי אפל דיילי שתמך בדמוקרטיה, מבלי להשתמש בצנזורה, אלא בהוראה לבנקים שלא לעשות עסקים עם העתון בתשלום לספקיו ולעובדיו. אלו שסבורים שהדבר לא יכול לקרות אצלנו במערב צריכים רק להתבונן בפעילות ממשל אובמה שניסה להורות לבנקים באמצעים רגולטוריים להמנע מעשיית עסקים לגיטימיים עם קבוצות כגון יצרני נשק ומלווים ליממה, עסקים שהממשל לא אהב. בניגוד לכך, כל עוד לצד המעביר גישה לאינטרנט, אין אפשרות יכול למנוע ביצוע העברות ביטקוינים.
השילוב הזה של הצע מוגדר, ניידות, אבטחה, השתפרות ומניעת צנזורה יוצרת אופטימיזציה של פריצת הדרך של נאקאמוטו. הייק, ב"הוצאת הכסף משליטת מדינות" חזה בדיוק הפרדה כזו של המדינה והכסף. "ממשלות לא יכולות לעשות טוב יותר. יוזמות פרטיות… ללא ספק יכולות".
בעוד שהייק ונאקאמוטו קיוו שמטבע פרטי יתחרה ישירות בדולר ומטבעות פיאט אחרים, ביטקוין אינו חייב להחליף את עסקות המזומן היומיומיות בכדי לגרום למהפכה של עולם הפיננסים העולמי. מעט אנשים ישלמו עבור קפה הבוקר שלהם עם אג"ח של האוצר או זהב. ביטקוין מתחרה לא עם המזומן אלאל עם שני נכסים אלה, להפוך למחסן הערך העולמי של הטווח הארוך.
הבעיה המרכזית עבורה ביטקוין הומצא, היא לענות על הפיחות של הפיאט עקב הוצאות והלוואות נמהרות שכבר הושתו על הציבור. אם ההוצאה של ביידן של 3.5 טריליון דולר תעבור את הקונגרס, החוב הלאומי ימשיך להאמיר. מישהו יצטרך לרכוש את אג"ח האוצר כדי לאפשר את ההוצאה.
ולמרות זאת, כפי שציינו לעיל, משקיעים נוהרים לאג"ח האוצר. ב 30 ביוני 2021 שער הרבית של הפד לאג"ח 10 שנים היה 1.45%. יעד האנפלציה של הפד היה 2%, בתנאים אלה, מחזיקי אג"ח האוצר מובטחים להפסד כסף במונחים ריאליים. אחד מהתוקפים של מדיניות הפד כיום הנו המנכ"ל של מיקרוסטראטג'י, מייקל סיילור, שמשווה את אג"ח האוצר היום לקוביה מתמוססת. במאי האחרון, ריי דאליו, היזם של ברידג'ווטר אססוסייט, ובעבר אחד הסקפטים לגבי ביטקוין, אמר שבאופן אישי, היה מעדיף את ביטקוין על אג"ח האוצר. אם קרנות גידור, בנקים, וממשלות זרות ימשיכו בהקטנת רכישות האג"ח, אפילו בשיעור קטן יחסית, הקיטון בביקוש יכול לשלוח את מחירי האג"ח לצלילה עמוקה.
אם הדבר יקרה, הפד יימצא מול שתי אפשרויות מתנגשות שתוארו קודם לכן. הלחץ הפוליטי לבחור את השניה יהיה ככל הנראה בלתי ניתן למניעה. אך צעד כזה יקטין את ההחזרים הריאלים על אג"ח האוצר, פעולה שתרחיק משקיעים נוספים מהאג"ח אל משהו עדיף כשומר ערך, כמו ביטקוינים. ובהמשך, ירידת ההתעניינות באג"ח האוצר תחייב את הפד לרכוש עוד נכסים כאלה כדי לדכא את שערי הרבית.
ההזדמנות של ביטקוין עבור ארה"ב
מנקודת המבט האמריקאית, יהיה זה אידאלי עבור אג"ח האוצר להישאר הנכס המועדף העולמי בטווח הנראה לעין. אך עשרות הטריליונים של דולרים בחוב שארה"ב צברה מאז 1971 והעשרות שבדרך, הפכו את המצב לחסר סיכוי סביר.
הקושי עבור רובנו לדמיין עולם מוניטרי נפרד מזה שהתרגלנו לחיות בצילו משך שנים רבות הנו מובן מאליו. ככלות הכל, הדולר שירת כמטבע הרזרבה המוביל מאז 1919, כאשר אנגליה אולצה להפרד מתקן הזהב. יש מעט אנשים חיים היום אשר זוכרים כיצד העולם נראה אז.
אף על פי כן, השינוי בדרך. בעשר או עשרים השנים הבאות, ככל שנזילות ביטקוין תגדל והקרדיט של ארה"ב יקטן, מוסדות פיננסיים ומדינות זרות כאחד יתכן שירצו להחליף חלק הולך וגדל של אחזקות אג"ח האוצר בביטקוינים וצורות אחרות של מטבע שפוי. באשר מחירי נכסים מתקרבים לסדר גודל של בועה ואין סוף לאופק הוצאות הפד, הדבר הנו קריטי ביותר לארה"ב לאמץ הזדמנות זו כעת.
למרבה הצער, האינסטינקט של כמה קובעי מדיניות פדרליים יביא לעשייה של מה שבוצע במדינות כגון ארגנטינה בנסיבות דומות. להכתיב שליטה בהון ולהגביל את האפשרות של אמריקאים להחליף דולרים בביטקוינים בנסיון למנוע מהמטבע הזה להתחרות עם האוצר. כמו שניכסון ב 1971 סגר את חלון הזהב וגרם לבריחה מהירה מהדולר, הטלת מגבלות על החלפת דולרים בביטקוינים יוכיח לעולם שארה"ב לא מאמינה יותר בתחרותיות של המטבע שלה, מה שיגביר את הנהירה מאג"ח האוצר ויחבל ביכולת של אמריקה ללוות.
נקיטת אמצעים נגד ביטקוין תהיה שגיאה איסטרטגית, כיון שהאמריקאים ממוקמים כך שהם יכולים לנצל לטובה יוזמות הקשורות לביטקוין ופיננסים מבוזרים באופן כללי יותר. בסביבות 50 מיליון אמריקאים כיום הנם בעלי ביטקוין. וסביר שמוסדות אמריקאים בעלי הרבה מהביטקוינים במחזור, אם לא רובם, ערך זה מסתכם בביליונים רבים של דולרים. זהו תחום אחד בו סין פשוט לא יכולה להתחרות עם ארה"ב, כיון שהארכיטקטורה הפתוחה של ביטקוין בבסיסה אינה תואמת למודל הריכוזי של בייג'ין.
בהעדר הזכות לרפורמה משמעותית, המאמצים עם כוונות טובות להפוך את אג"ח האוצר שוב לאטרקטיבים די נידונים לכשלון. במקום להגביל את ביטקוין בנסיון נואש למנוע את הבלתי נמנע, טוב יעשו מובילי המדיניות הפדרלית אם יאמצו את תפקידו של ביטקוין כנכס גיאופוליטי נייטרלי ויפעלו להבטיח שארה"ב ממשיכה להוביל את העולם בצבירת ערך מבוסס ביטקוין, משרות, וחדשנות, ולהבטיח שאמריקאים יכולים להמשיך ולהשתמש בביטקוין כדי להגן על עצמם כנגד מדיניות ממשלתית אינפלציונית.
[כאן באה סדרה של עצות לאוצר האמריקאי באימוץ ביטקוין, שלא תורגמו. ז.ש.]
התארגנות לגרוע ביותר
בתרחיש הטוב ביותר, עליתו של ביטקוין תתמרץ את ארה"ב להתעשת בהקשר של מדיניותה הפיסקלית. כפי שהקונגרס הפחית את מס החברות ב 2017. כדי להפחית את התמריץ של חברות אמריקאיות לנדוד החוצה, תחרות מוניטרית מבוססת ביטקוין יכולה לדחוף את מעצבי המדיניות להתמודד עם הצמיחה הבלתי מקיימת של ההוצאה הפדרלית. בעוד שאנו יכולים לקוות לתרחיש כזה, אנו צריכים להתכונן לעולם בו הקונגרס ממשיך להתעלם מחובתו הבסיסית כשומר הערך של האמריקאים.
החדשות הטובות הן שהציבור האמריקאי אינו מועד יותר ליפול יחד עם הספינה הטובעת של הפד. ב 1971 כאשר וושינגטון שחררה את בסיס הערך של הדולר, לאמריקאים לא היתה דרך התחמקות אמיתית. היום, בעזרת ביטקוין, יש להם. ביטקוין מאפשר לאמריקאים מהשורה להגן על החסכונות שלהם מהשלכות ההתנהלות של הממשלה הפדרלית. הדבר יכול לשפר את ההגנה הפיננסית של אלה אשר חשופים ביותר לעלית המחירים, כגון העובדים בשכר לפי שעה וגימלאים בהכנסה קבועה.
והדבר יכול לשפר את הפריחה של אמריקאים צעירים אשר באופן אקוטי ביותר יעמדו בפני התוצאות של צמיחת החוב הממריאה של המדינה.
ביטקוין מייצג הזדמנות אסטרטגית משמעותית לאמריקאים ולארה"ב כמכלול. בעזרת תשתית החוקים המתאימה, המטבע והטכנולוגיה עליה מבוסס יכולים להפוך למנוע הבא בתור של הצמיחה האמריקאית. בעוד שהסדר המוניטרי של המאה ה 21 ייראה שונה מזה של המאה הקודמת, ביטקוין יכול לסייע לאמריקה לתחזק את ההובלה הכלכלית שלה בעשורים הקרובים.
כלכלה אחרת 