המסע שלי למפגש תהילות בנאות סמדר

מפגש סופ"ש נאות סמדר 15-17/2/24 נבע מהרצון של חברים בתהילות הן להכיר האחד את השניה בתלת מימד כפי שעשינו בעבר הרחוק, והן ללמוד מה עושות קהילות ייחודיות אחרות ולקחת את מה שרלוונטי. במפגש קודם ביקרנו בהרחבה האקולוגית בחוקוק ושוחחנו עם מספר אנשים שלה.

יצאנו לדרך, עליזה ואני, ואספנו את נעמה ואריאל ממרכז הקניות של יגור, בגשם זלעפות מקומי, כזה שהצריך לעבור את מטר המרחק בין המכוניות עם מטריות.

נסענו דרך דימונה, כדי לעצור לארוחת צהריים בקהילת העבריים, ובהזדמנות לומר שלום לחברים שלי שם.

בדרך לדימונה עלו נושאי שיחה מעניינים. NLP, היפנוזה עצמית, מותר או אסור היפנוזה בארץ? אוטוסוגסטיה, איך מבדילים בין טוב לרע. האם הצמדות לכוונה מצביעה על מצב ערות? אולי הכוונה עצמה היא חלק מהמכניות ובכך איננה קנה מדה לערות? האם אנו, צועקי ה"עורו אחים, עורו" רדומים בסגרת אותו המנגנון של אלו שאנו מכנים "ישנים"?

בין יגור לדימונה, היו רק שאלות. לא תשובות.

כשמגיעים למתחם קהילת העיבריים נתקלים בברכת "כפר השלום"

ופוגשים באירועים שלהם המפורסמים על לוח המודעות

ומשם למסעדה הלא יומרנית שלהם, לשם אנשים נכנסים ויוצאים, מחייכים, מברכים לשלום. נכנסו גם כמה "זרים", כמונו

מנה טבעונית מדופנת בקייל

סלט הירקות הנלווה

משוחחים במסעדה עם עמליה מהקהילה. השיחה מתארכת הרבה מעבר, ואנו נגיע לחדרים בנאות סמדר באיחור קל, שמקצץ לנו קצת בתוכנית. רצינו לתרגל תקשורת מקרבת עם נועה אבל נאלצנו לדלג.

מה שעשינו בחמישי אחר הצהריים זה "הכירות עמוקה", בה כל אחד בחר מה הוא רוצה לשתף מעצמו. זה לא טריוויאלי שאוסף של אנשים שכמעט לא מכירים האחד את השני יחשפו מעצמם כבר בפגישה הראשונה. מי חשף יותר, מי פחות, הכל עובר לסוחר.

ארוחת הערב היתה של כולנו, (לעומת ארוחות ששי שהזמנו מהקיבוץ) שיתפנו בופה על המטעמים שכל אחד הביא. בסיום הארוחה הגיעו 3 אנשי נאות סמדר לשוחח עמנו. ענת (בין מירי לנועה), אבי (מימין לנעמה יושב על כסא) וישראלה (שער לבן, בין עליזה ללאה).

הדבר הראשון שבלט לנו היה שהם מדברים בשקט בשקט. כדי לשמוע, צריך להתרכז בהקשבה.

כעשר שנים עוד כשהמושג נאות סמדר לא היה קיים, הם כבר היו קבוצה ירושלמית שעסקה בהתבוננות והתפתחות עצמית. פתאום נוצר מצב בו ניתן היה לקבל את הקיבוץ הכושל שיזפון, שננטש, והרצון של הקבוצה לבחון את ההתפתחות האישית ב"מצב אמת", וכך נולדה נאות סמדר.

המוטו היה ונשאר בחינת קונפליקטים בשאלות לעצמך ובשיחה בין המעורבים.

הדבר הראשון שבנו בישוב זו הסוכה, שלאט לאט הפכה למשהו יותר מסיבי מסוכה שמתנדנדת ברוח, אך עדיין שמה "הסוכה", שם מתבצעות התכנסויות שבועיות, החלטות, התפתחות אנושית, עקרונות התנהלות. למשל, בארוחות בוקר לא מדברים. רק אוכלים. אחרי ארוחת הבוקר, חצי שעה של מעגל משימות, צרכים מיוחדים, אנשים חדשים מציגים עצמם.

הסוכה, מקום ההתכנסויות

הסוכה, מבפנים. הכל כאן ייחודי, מודע. כל צורת אבן אינה "סתם".

מדברים עם מאיר, המלווה שלנו. (בפינה משמאל)

ישבנו בסוכה, על מזרונים, וספסלים במבנה משושה. מאיר המתין שנשתתק. דיבר בשקט בשקט, ואנו הקשבנו, או לפחות השתדלנו.

שאל מישהו אם כאן הם מדברים. תיקן מאיר: כאן אנחנו מקשיבים. אותי זה קנה. מקשיבים, לא מדברים.

נשאלה שאלה אחרת, ומאיר הגיב: למה שאלת את השאלה? כדי לענות, הסביר, אנחנו קודם כל עוסקים בלמה השאלה נשאלה, על כל זויותיה.

וכך, לאורך כל הדרך, העבירו לנו אנשי נאות סמדר את המסרים העיקריים, להקשיב לעצמנו, להקשיב לאחר. לשחרר מה שמפריע להקשבה הזו.

ובמסגרת הסיור הזה, גם הסתובבנו במרחב, בכל הטרסות הרבות שבנו, האגמים שיצרו, המטעים השונים, והפעילויות הייחודיות העונתיות שמאיר הסביר לנו שהם עושים. למשל שבוע שלם בשטח, מחוץ לבתים, ללא השרותים השונים בישוב, מחוץ לאזור הנוחות.

עודד וזאב, אל מול האגם העליון והנוף הנשקף.

בששי בבוקר הלכנו לגזום גפנים. עבודה פשוטה שגם אנו יכולים לבצע ולתרום קצת לקיבוץ.

כך נראים הגפנים לפני הגיזום

וכך אחרי, משאירים רק עין אחת מעל הגזע מכל ענף.

ששי בערב, לאחר הארוחה, התכנסנו בכתה שהועמדה לרשותנו, לשיחה חופשית, למעט משפחת גל ומשפחת שלום שהגיעו קצת באיחור. גל הגיעו בששי, ושלום נתקעו בכביש הערבה בגלל שטפון, שעות רבות. תורם היה להציג את עצמם ל"הכירות עומק", וכך גם מיקי, אורח של עובדיה ומאי שלום (אם ירצה). השיחה התגלגלה לה בכיף, והחיבורים התחזקו. באמת יצרנו משהו, לפחות בהרגשתי. והיו גם כמה חיכוכים שאיפשרו לתרגל את רוח נאות סמדר. המקום מחייב.

זהו מאיר, עם הגב למצלמה בכניסה לבית האומנויות

ואנו כבר בשבת בבוקר, אחרי ארוחה שהכננו, נכנסים למשהו שממש לא ציפינו.

שיעור תנועה בבית האומנויות, עם יהודית, כאשר מאיר (חליל צד) ושמעון (גיטרה) מנגנים מקצבים שונים, ספונטנים, ואנו מתנועעים להסבריה הראשוניים של יהודית. תנועה אישית, תנועה בזוגות, ברביעיות, שישיות. נגע כמעט בכולנו. זה פשוט היה השיא.

מי שלא ראה שמחת בית האומנויות, לא ראה שמחה בחייו.

אז הצטלמנו, כמקובל, על רקע בית האומנויות, איך לא?

מה עוד היה לנו בבית האומנויות?

חנות מוצרי נאות סמדר: יין, תמרים, גבינות צאן, יוגורט, מיצים מפירות המטעים שלהם, כל מיני ממתקים שפיתחו.

חדרים שונים בהם האמנים מייצרים את האמנות שלהם. כאן עבודות הפיסול בעץ של מאיר ושותפו לסדנא.

אריאל בולעת את הכל בעיניה.

צעצועים יחודיים מבוססי עץ\

וכעת, אחרי הכל, ואחרי שיעור התנועה, ועד לארוחת הצהריים שאנו נכין, נפגשנו שוב בכתה, התדיינו במה כן קונספירציה, מה לא, וכל אחד נשאר בעמדתו והגן עליה, (שלא ברוח נאות סמדר).

מיהו ער, הערים ערים או ישנים (מזכיר קצת את השיחה בנסיעה שלנו), עוד התכנסות מהדקת חיבורים שנוצרו.

מפנים את החדרים (למעט שומרי שבת שישארו עד צאת השבת) ונוסעים חזרה, אבל יש הפתעה לא נעימה. קצרים על דלק, ווייז שולח אותנו לכוון אילת. אין ברירה. מגיעים ליוטבתה ונכנסים לתחנת הדלק שם. סגורה. ממשיכים לשדה התעופה רמון ומתדלקים. חוזרים, דרך נאות סמדר שנשקפת מימין עם המגדל שלה. הזדמנות לנפנף לשלום למגדל של בית האומנויות. שעת נסיעה נוספת של להיות ביחד.

הצפון עוד רחוק רחוק, אז עוצרים אצל לאה ויוסי לוזון בעומר להתרעננות.

מי מארגן את המפגש הבא? אילן עם סיור בעמק חפר, ואולי גם יאורגן מפגש בעיר אובות, תהילות לעתיד. נראה מי ירים את הכפפה.